השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה 22 פרקים

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א׳

מהדורה: תורת-אמת

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ב׳:ו׳ »

9 פני דוד פתח ↗

או אפשר במ"ש הרמב"ם פ"ך דסנהדרין הנאנס ועבר ולא נהרג וכו' אינו חייב מיתה דאנוס רחמנא פטריה וה"ד בע"ז וש"ד אבל בג"ע אם אנסוהו לבא על הערוה חייב דאין קשוי אלא לדעת ומהרח"א בעץ החיים סדר היום הק' עמ"ש פ"י דמלכים ב"נ שאנסו אנס לעבור א' ממצותיו וכו' דבג"ע איך יפטר בטענת אונס דאין קשוי אלא לדעת ולק"מ דמשכח' לה שנתקשה לבא על אשתו ואנסוהו לבא על הערוה כמו שאמר הראב"ד פ"א דאיסורי ביאה וכתב הה"מ שזה דעת רבינו וא"כ הרי משכחת אונס בג"ע. והכא אשת פוטיפר אונסתו לבא עליה ובזה דינא הוא לישראל דיהרג ואל יעבור וז"ש איך אעשה דבזה לא שייך אונס דהיא רעה גדולה דהיינו שיהיה מתקשה וזהו איך אעשה דהוי מעשה ולאו אונס מיקרי מכלל דאיכ' קטנה כגון שהיה מוקשה והדביקוהו לערוה ובין כך ובין כך וחטאתי לאלהים דאף בקטנה דהוי אונס ואינו חייב מיתה חטא איכא שלא נהרג ועבר וק"ל:

12 רשימות שיעורים על ברכות פתח ↗

והנה בדין מתעסק באיסורין הוכיח הגר"מ זצ"ל שמתעסק אינו רק פטור מקרבן בלבד וכדנקט הגרע"א זצ"ל בשו"ת רע"א סי' ט', אלא דהוי הפקעת מעשה העבירה, וכדמתבאר מדברי הרמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ב וז"ל הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אע"פ שאין כוונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות עכ"ל. והשיג ע"ז הראב"ד שם "חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן". ועיין במגיד משנה וז"ל אבל לענין מלקות או מיתה אין חיוב בלא מזיד והתראה וכו' וא"כ מה שנ' בספר רבינו וכן בחייבי לאוין ושניות הוא טעות סופר שהרי חייבי לאוין שוגגין פטורין מכלום וכו' וכן כתב בהשגות עכ"ל. והכס"מ שם תירץ "ולי נראה ליישב דהכי קאמר וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שהתרו בו ואע"ג שאינו לוקה הוא חייב לשמים". ונראה דמבואר מדברי הכס"מ דבמתעסק בחלבים ועריות עבר על מעשה עבירה שכן נהנה, משא"כ בשאר איסורים דמתעסק הוי הפקעה של עצם מעשה העבירה דלא עשה מעשה איסור כלל. ונראה דס"ל להר"ן דכשם שלגבי דין מתעסק באיסור - דהוי הפקעה בעצם מעשה העבירה אמרינן דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, דהנאתו משוייה ליה למעשה עבירה, ה"נ בנוגע למצות אכילה לא בעינן כוונה שכן נהנה וחל מעשה מצוה, ואע"ג דקיי"ל בעלמא דמצות צריכות כוונה ובלי כוונה ליכא מעשה מצוה כלל, הנאת האכילה משווה ליה למעשה מצוה. ואילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה מיקרי מעשה מצוה אף בלי כוונה לצאת ידי חובתו.

22 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכוּנוֹתֶיהָ בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה. הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁנִּטְמְאָה וְהָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן וּבָא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם זוֹנָה. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד כְּבָר הֻחְזְקָה בְּזוֹנָה:

22 יבמות פתח ↗

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבָּה: אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה — בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם טוּמְאָה. מִשּׁוּם טוּמְאָה — אִין, מִשּׁוּם זוֹנָה — לָא, אַלְמָא בְּאוֹנֶס לָא קָרֵינָא בַּיהּ זוֹנָה.

1 שאין קשוי אלא לדעת. כתב הראב"ד ז"ל יש אונס שהוא פטור כגון שהוא מתכוון לאשתו ותקפתו אחת מן העריות והביאתו עליה או שדבקוהו עכו"ם עליה עכ"ל:

1 כמתעסק וכו'. א"א חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן:

1 המקנא לאשתו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל:

22 שואל ומשיב מהדורא קמא פתח ↗

והנה במ"ש למעלה לענין ובשר בשדה טריפה דאינו לאו שבכללות כמ"ש התוס' חולין דף ק"ב תמה אני דא"כ מה פריך הש"ס בחולין דף ס"ח על הברייתא מברייתא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו מה ת"ל לפי שמצינו וכו' והיינו דק"ל מה צ"ל טריפה והא לר"י איצטריך לבשר מן הטריפה ועיין בתוס' ד"ה אכל וד"ה ובשר ותמצא שזו תימה גדולה ובאמת לר"י לא נוכל לפרש כפי' הברייתא ור"י פליג אברייתא ואולי מש"ה לא מקשה הש"ס על ר"י רק לעולא פריך דר"י יוכל לחלוק על הברייתא ועיין כתובות דף ח' דר"י לא פליג על המשנה ואינו תנא אבל על ברייתא אפשר דחולק וצ"ע ועיין תוס' חולין דף פ"ב ע"ב ד"ה הזורע דמשמע גם כן כמ"ש הה"מ דהרי על השגת גבול לוקין אף דהלאו כולל לענין כלאים ומשום דזה מפורש בתורה יותר והנה הראב"ד פ"א מא"ב כתב דקי"ל כל"ב דרבה ולכאורה הא כל דאיכא חומרא בל"ק ול"ב קי"ל לחומרא כל"ק ועיין בתוס' ע"ז דף ז' ד"ה בשל מיהו לפמ"ש א"ש שם בתוס' דכל דאיכא להתברר מהש"ס כחד לישנא הכי קי"ל אם כן שם דר"ע ס"ל כל"ב כמ"ש הה"מ בהשגות הראב"ד לכך פסק כמותו מיהו בפשיטות ל"ק דע"כ ל"ק כל"ק להחמיר רק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר אבל כאן ספק נפשות להקל דלענין מלקות ודאי לא קי"ל כן וכן מצאתי ברמב"ן בהשגות על ספר המצות בשורש תשיעי לענין נא ומבושל וכתב דראוי לפסוק כל"ב ועוד דספק נפשות להקל ובמג"א השיג עליו דבשל תורה הלך אחר המחמיר והוא כל"ק ולפע"ד דוקא להחמיר לאסור אבל כאן דאיסורא איכא בודאי רק לענין מלקות הנ"מ ובכה"ג לא אזלינן בתר ל"ק וגם מטעם ספק נפשות להקל יפה כתב הרמב"ן ומ"ש במג"א דבעבר על ד"ת לא שייך ספק נפשות להקל במחכ"ת דבריו תמוהים כמ"ש על הגליון שם דכל הש"ס להיפך ועיין כתובות ט"ז וגדולה מזו מצינו דאף בהמה אין הורגין מספק דספק נפשות להקל ועיין רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ו ובכ"מ אף כי האדם וע"כ יפה תמה בזה וע"כ דברי הראב"ד נכונים בזה ודו"ק אמנם לפע"ד נראה דבר חדש בזה לישב דברי הרמב"ם דהנה ענין לאו שבכללות דאין לוקה ע"כ הטעם דע"כ לא אלים כל כך האיסור שילקה דאל"כ היה פורט הכתוב בפירוש האיסור ומדלא פרט רק כללו ביחד ע"כ דאין בזה איסור כל כך ולפ"ז נראה לי כיון דהרמב"ם ס"ל דלאו דטומאה הוה לאו שבכללות והיינו דאל"כ היה לו לפרט הלאו בפירוש אם כן זה באשת ישראל אבל באשת כהן בלא"ה אסורה משום זונה שוב יש לומר דלכך לא פרט הכתוב בפירוש דהא בלא"ה לא יעשה האיסור משום זונה ואם כן לא הוצרך לפרש כל כך הלאו שהתורה לא חפץ במות הרשע או להלקותו רק כדי שלא יעבור על האיסור אמרה תורה שילקה כדי שלא יעשה עוד וכיון שבלא"ה אסור משום זונה ולא יעבור שוב לא רצתה התורה לפרט החטא בפירוש וכללו בלאו דמחזיר גרושתו ולפ"ז באשת כהן שוב ילקה גם על לאו דטומאה ולזה היה נראה שבאשת כהן לוקה משום טומאה גם כן וז"ש הרמב"ם בפח"י ה"ז שלוקה עלי' משום טומאה וסיים שהרי אסורה משום זונה והה"מ תמה דסיפא לאו רישא ולפמ"ש א"ש כיון דלוקה משום זונה שוב גם משום טומאה לוקה וכמ"ש ומ"ש בפ"א הנ"ל דלוקה משום זונה ולא משום טומאה נראה לפע"ד כיון דשם האיסור בע"א הוחזק אם כן לא שייך ללקות משום טומאה דבאמת הוה לאו שבכללות וא"ל דבלא"ה לא יעבור משום דהיא זונה דזה אינו דבאמת ע"א אינו נאמן כלל בפרט בדבר שבערוה רק דהעד לא בא אז לענין מלקות רק להעיד שנטמאה ע"י קינוי וסתירה אבל עכ"פ לא אלים ליה כל כך הלאו דזונה שוב הו"ל לאו שבכללות והיה לו לתורה לפרט הלאו ולפ"ז בא"י אינו לוקה משום טומאה. ולולא דמסתפינא לעייל פילא בקופא דמחטא הייתי אומר דגם דברי הרמב"ם פי"א מגירושין הנ"ל אתי כמשמעו והוא דהנה כ"כ דטעם לאו שבכללות הוא דלא אלים כל כך הלאו ובאשת כהן שכבר נאסרה משום זונה ובלא"ה לא יעובר שוב לא רצתה התורה לבאר הלאו בפירוש דכל תכלית המלקות שלא יעבור והרי בלא"ה לא יעבור ולפ"ז באם זינתה ברצון דמאיסה עליו ולכך מותר לדור עמה בלי עדים דמאיסה עליו וכמ"ש הב"ש סי' קי"ז והבאתי לעיל שוב מן הסתם לא יעבור ושוב לא שייך לאו שבכללות ודוקא באשת כהן דאנוסה אסורה לא שייך דמאוסה עליו דהיא לא רצתה לזנות ואנוסה היא ולא פשעה נגדו ולכך בקינוי וסתירה דלא מאיסה כיון שספק הוא אם זינתה כמ"ש הב"ש שם אם כן שוב הוה לאו שבכללות ולכך כתב הרמב"ם שם דבספק סוטה לוקה מ"מ ולפ"ז יש לומר דכל פסקי הרמב"ם ברורים דשם בקינוי וסתירה ועד מעיד שנטמאה ואם כן מאוסה עליו ולכך אינו לוקה משום טומאה וכמ"ש בראשונה אבל בפח"י שם שמיירי מאשת כהן שנאנסה שפיר לוקה משום טומאה ולא הוצרכה התורה לפרש כיון דלוקה עליו משום זונה ודו"ק היטב ועיין בעירובין דף י"ז ע"ב ד"ה לאו שמשמע ג"כ כסברת הה"מ בענין לאו שבכללות.

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ב׳:ו׳ »